<h1>הלכות נדה לרא"ה</h1>
<h2>דף ה.</h2>
קטנה שלא ראתה דם מימיה בין בתולה בין בעולה, כתמה טהור עד שראתה דם ארבעה פעמים.
<h2>דף יב:</h2>
רוב הנשים יש להן וסת שהן רואין משלושים יום לשלושים יום. לאחר שתטבול ותטהר הרי הוא בחזק[ת] טהורה לבעלה ואינה צריכה בדיקה כלל. אעפ"כ כל היד המרבה לבדוק בנשים הרי זו משובחת. יש נשים שאין להם וסת קבועה, והן אסורות לשמש אלא אם כן בודקות עצמן לפני תשמיש ולאחר תשמיש, וכן הוא בודק עצמו (לאחן) [לאחר] כן.
<h2>דף טו.</h2>
רוב הנשים יש להן וסת שהן רואין משלושים יום לשלושים יום. לאחר שתטבול ותטהר הרי היא בחזק[ת] טהורה לבעלה ואינה צריכה בדיקה כלל. אעפ"כ כל היד המרבה לבדוק בנשים הרי זו משובחת. יש נשים שאין להם וסת קבועה, והן אסורות לשמש אלא אם כן בודקות עצמן לפני תשמיש ולאחר תשמיש, וכן הוא בודק עצמו (לאחן) [לאחר] כן.
<h2>דף כו:</h2>
המפלת שליא הרי זו טמאה לידה, שאין שליא בלא ולד. הפילה נפל ואחר כך הפילה שליא, חוששין לה מולד אחר. ואם הפילה ולד של קיימא ואחר כך הפילה שליא, תולין אותה בולד ואין חוששין לה לולד אחר, שהולד קרע השליא ויצא. הפילה השליא תחלה ואחר כך ילדה אפילו ולד של קיימא, חוששין לולד אחר, שאין דרכה של שליא לצאת לפני הולד. יצאתה מקצת שליא היום חוששת משום לידה, יצאתה כולה למחר, מונין לו משעת יציאת כולה.
<h2>דף כח.</h2>
העובר שהוציא ידו ואחר כך החזירה, אמו טמאה לידה. ואם יצא אחרי כן מונין לו משעה שיצא, שלעולם מונין לחומרא לגמר לידה.
<h2>דף ל.</h2>
כל היולדת טמאה, ואפילו לא ראתה דם כלל. ומה היא טומאתה, לזכר שבעה ימים ולנקבה ארבעה עשר יום, לאחר גמר לידתן. טובלת בליל שמיני לזכר ובליל חמשה עשר לנקבה וטהורה. במה דברים אמורים, בולד שנגמר צורתו לגמרי, אבל אלמלא כן, יושבת שבועים לחומרא וטובלת בליל חמשה עשר וטהורה. ולא סוף דבר ולד, אלא אפילו שפיר מלא מים. במה דברים אמורים (שיש בה) [שישבה] שבעה נקיים, אבל אלמלא כן הרי היא טמאה, שהיולדת דמה טמא כשאר כל הנשים, אלא שהיא חמורה מהם שאפילו כל ימיה נקיים, טמאה לזכר שבעה ולנקבה ארבעה עשר כענין שכתבנו. במה דברים אמורים לאחר ארבעים יום לעבורה, אבל אם היתה יודעת בבריא שהיא קודם לארבעים יום אינה חוששת לטומאת לידה. אבל לעולם חוששת לטומאת נדה, שאי אפשר בלא דם, ואע"פ שלא ראתה אותו שמא מתוך מעוטו אבד.
<h2>דף מב:</h2>
היתה מקשה ושמעו קול הולד דינו כילוד, כיון ששמעו קולו אי אפשר שלא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור.
<h2>דף נז:</h2>
כשם שהרואה דם בבשרה טמאה נדה, כך המוצאה דם או כתם בין על בשרה בין בבגדה טמאה, והוא שיהא הכתם גדול כשיעור תשעה עדשות. כתם ארוך מצטרף לחשבון זה, וכן שהיה טיפין טיפין על בשרה מצטרפין. היתה מכה בבשרה סמוך למקום הכתם תולין. או שנתעסקה בדמים ואפשר לתלות שניתז מהן למקום הכתם תולין, אלא אם כן בידוע שאותו דם שנתעסקה בו אינו כעין אותו של הכתם.
<h2>דף נט:</h2>
האשה שהשתינה מים ויצא דם עם מי רגליה, בידוע שאין דם הבא עם מימי רגלים אלא דם מכה.
<h2>דף סג:</h2>
חייב אדם לפרוש מאשתו יום אחד סמוך לוסתה, אמרו חכמים [שבועות י"ח ע"ב] כל העושה כך הויין לו בנים זכרים, וכל המקדש עצמו בשעת תשמיש הויין לו בנים ראויין להוראה.
<h2>דף סה:</h2>
הבועל את הבתולה אפילו היא קטנה שלא הגיע זמנה לראות בועל בעילת מצוה ופורש מיד, ואין צריך לשהות. ודין זה אפילו לא ראתה עכשיו. [ס"ו ע"א] אף דם בתולים חוששין שמא ראתה דם טפה כחרדל ואבדה, ויושבת שבעה נקיים. וכן האשה שתבעוה להנשא ונתרצית, חוששין שמא מחמת חמוד ראתה דם טפה כחרדל ואבדה, לפיכך צריכה לישב שבעה נקיים חוץ מיום התביעה, ודין טהרתן כמו שכתבנו למעלה.
ראתה דם בשעת תשמיש שלושה פעמים אסורה לבעלה. היה משמש עם הטהורה ואמרה נטמאתי לפי שראתה דם, אסור לפרוש ממנה כשהוא בקושי, שכשם שביאתו הנאה לו כך יציאתו הנאה לו, אלא נועץ צפרני(ו [ו])רגליו בקרקע יפה שלא יזדעזע ושוהא עד שימות האבר ונשמט ממנה.
<h2>דף סו.</h2>
הכלה שנכנסה לחופה ופירסה נדה אסורה להתיחד עם בעלה. אבל לאחר שנבעלה מותר, שהתורה העידה עליה [שה"ש ז'] סוגה בשושנים.
כל זמן שהאשה טמאה עד לאחר שתטבול ותטהר צריך לפרוש ממנה הרבה, שלא ליגע בה אפילו אצבע קטנה. ולא ישבו שניהם על מטה אחת. ולא ישיח עמה דברים של שחוק וקלות ראש. לא יאכל עמה בקערה אחת. ואסור להסתכל בכל מקום מכוסה שבה. ואסור לשכב על מטתה, אפילו בשעה שאינה במטה. ואסור לה להציע מטתו בפניו. ולא תהא יוצקת מים על ידיו ורגליו לרחוץ אותם. ולא תמזוג לו כוס ברכה כדרכה, אלא אם כן עושה שינוי והיכר בדבר.
<h2>דף סו:</h2>
אחר כן ליל שמיני שהוא תשיעי ליום שנוי החלוק רוחצת כל גופה בחמין יפה יפה, קמטיה ובית סתריה ועיניה ושיניה ופיה שלא יהא בהם שום דבר, ונוטלת צפרניה יפה יפה, וחופפת ראשה וכל מקום שער שבה. והכל במים חמים בלבד, שלא תערב עמהם דבר אחר. וטובלת סמוך לחפיפתה לאלתר. ותזהר שלא תטבל אלא במי מקוה, ושיהא קרקע יפה שלא יהא שם טיט, לפי שהנהרות המושכים אין מטהרין בשעת גשמים ובשעת הפשרת שלגים, שמא ירבו מי הגשמים על מי הנהר עצמן, ומי (הנהר) [הגשמים] אין מטהרין אלא באשבורן. לפיכך אין ראוי לטבול אלא במי מקוה מים. וכשהיא טובלת לא תטבול במקום שיש פחד נפילה או שהיא בושה מבני אדם. ולא תחזיק בה חברתה כלל, ולא תקפוץ ידיה ושפתותיה ועיניה. ולא תעמוד בקומתה ולא תשחה יותר מדאי, אלא פותחת זרועותיה וירכותיה ושוחה מעט וטובלת והרי היא טהורה.
<h2>דף סח.</h2>
האשה שראתה דם בבשרה ממקור דמיה, בין ששפעה דם הרבה ימים מרובים, בין שלא ראתה אלא טפה כחרדל, הרי זו טמאה. וכיצד דין טהרתה, לאחר שיפסוק הדם בודקת עצמה יפה, משנה חלוקה ולובשת חלוקה הבדוק לה, ובודקת עצמה יפה. ובמה היא בודקת עצמה, בצמר גפן נקי ורך או בבגדי פשתן ישנים ושחוקים, וכולם צריכים שיהיו לבנים. ומכנסת אותן באותו מקום ובודקת בכל חורין וסדקין שבו, ורואה שלא יהא בו שום מראה אדמימות דם בין אדום בין שחור, וכן גופה שלא יהיו בה כתמי דם על בשרה. וסופרת מלבד אותו יום ששנתה חלוקה, שבעת ימים נקיים, ובכל יום ויום בודקת עצמה יפה יפה.
<h2>דף עא.</h2>
חייב אדם לפרוש מאשתו יום אחד סמוך לוסתה, אמרו חכמים [שבועות י"ח ע"ב] כל העושה כך הויין לו בנים זכרים, וכל המקדש עצמו בשעת תשמיש הויין לו בנים ראויין להוראה.
